ויהי אחרי המגפה. דעיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן. משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה. ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ. וכ״כ הראב״ע:
כל יוצא צבא. ואם לא היה יוצא צבא. היה בכלל טפלים שלא נטלו בנחלה:
וידבר משה. מלשון הנהגה. שהיו מפוזרים בערי עה״י. ורק המחנה ואהל מועד היה במקום אחד. וכאשר נצטוו להמנות. הכריז משה ואלעזר שכל מי מבן עשרים שנה יבא למקום המיועד. ונדברו כולם לערבות מואב:
כאשר צוה ה׳ וגו׳ היוצאים מארץ מצרים. דכאן לא פירש ה׳ האיך יעמדו למנין. אבל התם פירש שיהיו במספר שמות לגלגלותם וכמבואר שם. והודיע הכתוב שהיה המנין כאן ג״כ באותו אופן:
ראובן בכור ישראל. הקדים הכתוב לבאר מה שנמנה בראש ראובן ולא יהודה כמו שהיה עד כה משום שראובן היה בכור ישראל ע״כ היה ראוי ליקח חלקו בראשונה בנחלה. משום הכי נמנה כאן בראש:
חנוך. בכל המשפחות כתיב ל׳ בראש השם. זולת חנוך בן ראובן ותולע בן יששכר. ובבני מנשה משונה הלשון בבני גלעד דבכולהו לא כתיב בל׳ זולת לחלק. ואין דבר ריק בתורה. ונראה משום דכל המשפחות שבפרשה לא רק צאצאיהם נקראו על שמם. אלא אפי׳ צאצאי אחי אביהם שלא זכו לשם להקרא על שמו נבלעו במשפחה אחרת. תדע שהרי בני מנשה לא כתיב אלא משפחת המכירי ובספר יהושע י״ז כתיב מכיר בכור מנשה. הדבר מובן שהיו למנשה עוד בנים אלא שנקראו כולם ע״ש מכיר. וכן קרוב לומר דכל בני יעקב הולידו עוד בנים אחר שבאו למצרים. אלא שלא זכו להקרא בשם אלא מי שנולד בא״י כפרש״י בפסוק כ״ד לענין נכדי השבטים. וה״ה יש לומר על בניהם ממש. וא״כ י״ל דבכ״מ דכתיב בל׳ כמו לפלוא משפחת הפלאי. היינו שהיו הרבה מבני ראובן שנמשכו אחר משפחת פלאי. באשר היו מקורבים עם פלוא בעודו בחייו משא״כ חנוך ותולע. לא נקרא ע״ש כי אם זרע חנוך ותולע מש״ה כתיב חנוך הוא משפחתו:
קריאי העדה. אינו דומה למשמעות קריאי מועד. דפירושו באהל מועד יחד עם משה ואהרן כמש״כ ריש פרשת קרח. משא״כ קריאי העדה. פי׳ איזה עדה שבשבט ראובן היו המה הראשים:
אשר הצו על משה וגו׳ בעדת קרח בהצותם על ה׳. כבר נתבאר בפרשת קרח דדתן ואבירם לא בקשו גדולות להקטיר קטרת. אלא היו שונאי משה ואהרן. והצו עליהם מחלוקת גדולה במה שמשכו אחריהם הר״ן איש גדולי הדור וצדיקים שהאמינו במשה ותורתו ולא היו בלבם עליו כלום רק היו מתאוים להקטיר לפני ה׳ להשיג מזה אהבת ה׳ והצו על ה׳ שהרחיקם מעבודתו. ולא היה אפשר להם להגיע לידי הקטרה שהרי המשכן היה גדור הרבה ע״י הלוים ומשה ואהרן עד שנמשכו אחר דו״א והצו גם המה על משה ואהרן כדי לפרוץ הגדר. נמצא דדו״א הצו על משה ואהרן ועדת קרח הצו על ה׳. זה היה עיקר רצונם:
ואת קרח במות העדה. אינו מובן מה זה מות העדה והרי הנגף שהיה י״ד אלף לא היה אלא למחרת יום הבליעה. ונראה כמש״כ הגאון פנים יפות שקרח שהיה עם השרופים לא נבלע עד יום המחרת בעידן ריתחא של הנגף והפה של הארץ עוד לא נסתם. וכדאיתא במימרי דרבה בב״ח ר״פ הספינה שנראה עדיין מקום הבליעה ואז נבלע קרח או ה״פ לאחר שנקבר עפרו נבלע בעומק השאול והיינו במות העדה שהיה עידן ריתחא:
ויהיו לנס. פי׳ גבוה במעלה שזכו לשם טוב במה שצוה הקב״ה לעשות מן המחתות צפוי למזבח וכמש״כ שם ודבר זה גרם שהתלוננו עם ה׳ על משה ואהרן לאמר אתם המתם וגו׳ ובא המגפה. ומזה נבלע קרח:
ובני קרח לא מתו. גם זה הגיע לאשר קרח השתתף עם הרשעים דו״א לעשות מחלוקת שלא לשם שמים. ע״כ נבדלו בני קרח הצדיקים ממנו ואלו היה קרח מן השרופים לחוד כעדת קרח שמסרו נפשם על אהבת ה׳ יוכל להיות שבני קרח היו נמשכים אחר דעת אביהם. והיו מתים גם המה. אבל אחר שקרח אביהם נמשך אחר דו״א שונאי משה. והמה בני קרח היו תלמידי משה. מש״ה לא נמשכו אחריהם ולא מתו:
אלה משפחות השמעוני. בכל השבטים כתיב לפקודיהם או ופקודיהם ובשמעון לא כתיב כלל. והנראה דמשמעות פקודיהם כאן הוא כמו שיבואר להלן נ״ד איש לפי פקודיו לפי מנין בני ביתו או עסקיו שכל א׳ היה לו פקודת הליכות עניניו בפ״ע. ושבט שמעון אע״ג שנותר מהם הרבה מכ״מ נהרס פקודתם ע״י המגפה ששלטה בשבטו מש״ה לא כתיב בהו פקודתם:
מנשה ואפרים. הטעם שהקדים הכתוב מנשה לאפרים. מבואר לעיל ב׳ כ׳:
למכיר משפחת המכירי. כבר ביארנו שהיו עוד בנים למנשה. ונקראו ע״ש מכיר הבכור והחשוב שבכולם. וכן לגלעד משפחת הגלעדי היו למכיר עוד בנים ונקראו ע״ש גלעד. ומכ״מ היו עוד נקראים ע״ש אביהם משפחת המכירי. וכן בבני גלעד היו הרבה בנים נקראים על שמו. ועוד היה:
אלה בני גלעד. שיצאו משם משפחת אביהם. ונקראו ע״ש עצמם. אבל מכ״מ נשתייר הרבה שנקראו ע״ש משפחת הגלעדי. וכ״כ רש״י במקרא כ״ד:
ופקודיהם. בכל השבטים כתיב לפקודיהם רק בשבט מנשה ובנימין ונפתלי כתיב ופקודיהם והנה כבר ביארנו לעיל י״ד ולהלן משמעות פקודות הוא עסקיו ולפי ערך עסקיו היה חלוקת נחלתו לפי הטוב לפניו ומשפחות מנשה ובנימין ונפתלי היו להם עסקים מחולקים יותר משארי שבטים מש״ה כתיב בהו ופקודיהם:
וכן יש שנוי באיזה שבטים דכתיב למשפחותם יתירה על כל השבטים. והוא משום שהיה בהם חלוק משפחות יותר מהכתוב אלא שלא זכו לשם שיהיו נכתבים בתורה:
ויהיו בני בלע. פרש״י בשם ר״מ הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם לכך נחלקו למשפחות כחצרון וחמול. פי׳ שהני שנחשבו למשפחות בפ״ע היו כולם נולדים בא״י ונהגו בהם סלסול. והא שבני יוסף נמנו כמה מבני בניהם למשפחות משום דבני יוסף ג״כ נולדו במצרים. משא״כ כל השבטים. וא״כ היה קשה מדוע נחשבו בני בלע שלא נולדו בא״י מדלא נחשבו בשבעים נפש שבאו למצרים מש״ה יישב שמכ״מ נתעברה אמם בהם בא״י. אבל הראב״ע כתב בשם י״א שהם נעמן וארד שכתובים בבני בנימין המה בני בלע והעיקר כמש״כ הרמב״ן שנעמן וארד בני בנימין שנכנסו למצרים מתו בלי ז״ק ויבם בלע הבכור נשותיהם שהרי כבר נהגו בענין יבום כמבואר בבני יהודה. והיו זרעו מתחלה ארד ואח״כ נעמן ע״ש המתים מש״ה אף ע״ג שנולדו במצרים נחשבים כיורדי מצרים. ובזה אפשר ליישב מה שלא כתיב לארד משפחת הארדי. דבאמת לא נקרא ארד. שהרי אין הדין להקרא בזה השם ממש. אלא זרעו ומשפחתו נקרא ע״ש המת ארדי:
ושם בת אשר. לשון ושם מיותר. מש״ה ת״א בת אתת אשר. פי׳ לא היתה בת אשר אלא בשם מחמת שגדלה כבת. כן פי׳ התוס׳ ובשביל שניתן לה נחלה בארץ אע״ג שאין מגיע לה ע״פ דין. מש״ה נחשבה בזה המנין. שעיקרו בשביל חלוקת הארץ וכן פי׳ הרמב״ן:
לאלה. כבר דרשו חז״ל מה בא למעט. ובספרי יש נוס׳ מפני כשרים וקדושי׳ והובא ברשב״ם ב״ב דף קי״ז א׳ ופירש בדוחק. ונראה משום שנשאר מדור הישן ט״ו אלף כמש״כ התוס׳ שם דף קכ״א א׳ בשם מדרש. וע״כ כשרותן וצדקותם הגין עליהם שישתיירו מן הגזירה ומכ״מ לא באו במנין השני ולא נטלו חלק בארץ מש״ה דייק הכתוב לאלה וגו׳:
במספר שמות. שהרי לא מנו הגלגולת אלא פתקאות שבהם כתובים השמות כמו במנין הראשון וכמש״כ לעיל א׳ ב׳ מש״ה כתב כפי המספר של השמות יהיו כ״כ חלקים:
לרב וגו׳. רש״י פי׳ לשבט שהוא מרובה באוכלוסין. והרמב״ן פי׳ למשפחה שבכל שבט. והדברים ארוכים בפי׳ הספרי ובסוגית הגמרא ואכ״מ. אמנם לפי הפשט הפי׳ על כל איש בפ״ע. ובאשר לא היו הנחלות שוין בערכם יש עדית ויפה לזריעה ויש זיבורית ויפה לבנין. וכדומה ונישום כל חלק לפי השווי כחלוקת האחים אבל בזה לא היה שוה. שהרי בחלוקת אחים אין אחד יכול לומר שהוא נצרך לפי עסקיו דוקא חלקו בזה האופן אלא יכול השני להעלות לו כנכסי דבר מריון או ע״פ הגורל ממש משא״כ חלוקת א״י היה מתחלה לרב דמי שהיה לו בני בית הרבה ונצרך לבנינים הרבה תרבה נחלתו. יהי חלקו חלק מרובה בקרקע. ולמעט. מי שב״ב מועטים תמעיט נחלתו. יותן לו נחלה מועטת אבל מכ״מ יהיה בשווי שוה:
איש לפי פקודיו. לפי מנין ביתו או עסקיו שגם זה נקרא פקודת האדם:
יותן נחלתו. לפי ראות המחלקים שטוב לפניו:
אך בגורל. באיזה מקום יתנו לו חלק הראוי לו. יהי בגורל:
לשמות מטות אבותם ינחלו. לא יטילו גורל אם יפול לזה האיש בזה השבט או בזה או באיזה משפחה דזה ודאי ינחלו איש בשבטו ובמשפחתו. אלא במשפחתו יחלק בגורל באיזה מקום יהי׳ חלקו:
על פי הגורל תחלק נחלתו. ואם שני האנשים שוים בערכם ויש נחלות בשני אופנים אז ע״פ הגורל תחלק למי יותן רב ולמי המעט:
ואלה פקודי הלוי למשפחותם. באשר ניתן ללוי ערים לשבת ונחלקו הערים לכל משפחה בפ״ע מש״ה נמנו המשפחות וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר:
לגרשון משפחת הגרשני. שאע״ג שהיה מי מבניו למשפחה בפ״ע מכ״מ הנותרים נקראו על שמו וכן למררי משפחת המררי. שאע״ג דשני בניו מחלי ומושי נעשו למשפחות בפ״ע. מ״מ היו למררי עוד בנים שלא זכו לשם בפ״ע ונקראו ע״ש אביהם. וכמש״כ לעיל ה׳. וכן היה לאלעזר בן אהרן בנים לבד פינחס ונולדו אחר שנתכהנו. והיו כהנים כמו אביהם אלא שלא נכתבו בתורה:
משפחת הלבני וגו׳. לפי גדולת המשפחות באותה שעה נמנו בסדר. וכמש״כ ריש פרשת שלח:
וקהת הוליד את עמרם. בשביל שלא היה באותו עת משפחת העמרמי שלא נקראו בני משה ולא בני אהרן על שמו מש״ה כתיב שעמרם הוליד את משה ואהרן והרי בניהם נטלו ערים לשבת בני משה בכלל הקהתים ובני אהרן בפ״ע כידוע. אם כי לא נקרא ע״ש משפחת הקהתי:
אשר ילדה אותה ללוי במצרים. משום דלא כתיב כאן יוכבד דודתו כלשון המקרא בספר שמות ו׳ כ׳ וא״כ היה במשמע לפרש בת לוי. מזרע לוי. אבל לא בתו ממש. והראיה מדלא נמנתה בין שבעים נפש באי מצרים ע״כ הוצרך הכתוב לפרש שהיא בת לוי ממש והא שלא נמנתה הוא משום שילדה אותה ללוי במצרים:
כי לא התפקדו בתוך בני ישראל. הוא טעם שנמנו מבן חודש ומעלה כי לא התפקדו בכלל יוצאי צבא בישראל. וא״כ אין נ״מ בין בן חודש או בן עשרים:
כי לא נתן וגו׳. גם זה טעם שלא נמנו מבן עשרים:
כי לא נתן וגו׳. ורק הנחלה היה תלוי בבן עשרים:
אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל. הכי מיבעי לכתוב אלה פקודי בני ישראל אשר פקדו משה ואלעזר הכהן. והכי אי׳ שטח הלשון בספר במדבר. אבל בא הכתוב לכלול גם הלוים. שפקדו אותם משה ואלעזר. מש״ה החל הכתוב אלה היינו הלוים שמדבר בהם. אשר פקדו את בני ישראל וגו׳ המה פקדו גם הלוים וכמו שהיה כתוב עם בני ישראל אם שלא היה צורך לענין שיפקדו המה הלוים. ונמצא יש לזה המקרא שני משמעות בישראל במשמעות בפ״ע ובלוים בפ״ע. וכאלה הרבה בתורה:
ובאלה. האי ובאלה מיותר והכי מיבעי ולא היה איש. אבל כבר כתבו התוס׳ ב״ב דף ק״כ בשם המדרש שנשתיירו חמש עשר אלף שלא מתו. ומכ״מ לא היו בפקודי משה ואלעזר וכן נראה דהלוים אע״ג שלא נגזר עליהם גזרת דור הזה. וכמה מהם נשארו וכמו שמביא ברבה ראיה מאלעזר שלא נזכר שהוא נשתייר כמו כלב ויהושע אלא ודאי מהלוים הרבה נשתיירו. מכ״מ במנין השני לא היו מש״ה כתיב ובאלה. פי׳ במנין הלוים וישראל דמיירי בהם. ובזה מתיישב הלשון גם בזה הפסוק שלא כתיב לא היה איש מפקודי בני ישראל אשר פקד משה ואהרן. אלא כמש״כ דגם הלוים שנשארו ממנין הראשון לא בא במנין השני:
כי אמר ה׳ להם וגו׳. קאי על בני ישראל דסליק מינייהו (כמש״כ בספר ויקרא י״ז י״ג ובכ״מ דהכי אורחא דקרא):
מות ימותו במדבר. מש״ה אע״ג שנשתייר הרבה ברחמי שמים שניחם על הרעה אבל ולא נותר מהם איש. יוצא צבא שראוי למנין:
כי אם כלב וגו׳. המה היו יוצאי צבא:
